<h1>כפתור ופרח לרבינו אשתורי הפרחי פ"י</h1>
<h2>דף יד.</h2>
גרסינן בסנהדרין פ"ק אמר רבי יהושע בן לוי אין סמיכה בחוצה לארץ. וכתב הר"ם ז"ל פ' עד כמה (בכורות פ"ד משנה ג') [וכבר] (ו)בארנו בתחלת סנהדרין (פ"א מ"א ומ"ג) שאינו נקרא בית דין שם מוחלט אלא סמוך בארץ. בין שיהיה סמוך מפי סמוך, או הסכימו בני ארץ ישראל למנותו ראש ישיבה. לפי שבני ארץ ישראל הם הנקראים קהל, והקדוש ברוך הוא קראם כל הקהל, ואפי' היו עשרה אנשים. ואין משגיחין לזולתם בחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות (פ"א משנה א') ע"כ. והלכות סנהדרין פרק ד' (הלכה ה') כתב ז"ל, אבל שאר החבורה יש לכל אחד לסמוך ברשות הנשיא, והוא שיהיו שנים עמו, שאין סמיכה בפחות משלשה. עוד כתב ז"ל (שם הלכה ו') שולחין לו או כותבין לו שהוא סמוך, ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות, הואיל ושניהם בארץ. מתוך כך נראה שהסמיכה היא ראויה היום ובארץ ישראל. וכן ממה שכתב ז"ל הלכות סנהדרין פרק ט"ז (הלכה ב' ג'), מלקין מן התורה בכל מקום בזמן הזה בפני שלשה סמוכים אבל לא בפני הדיוטות, וכל המלקיות שמלקין דייני חוצה לארץ בכל מקום אינו אלא מכת מרדות. ופרק י"ט של ראש השנה (פ"ד משנה ד') פי', ומבואר הוא כי כל בית דין הנזכר בזה הענין רוצה לומר שיהיו סמוכים בארץ ישראל. וספר המצות קע"ו כתב, ודע שאלו המנויים, כלומר, סנהדרי גדולה או קטנה, וב"ד של שלשה, וזולתם מן המנויים, אמנם יהיו כלם בארץ ישראל בהכרח. ואין סמיכה אלא בארץ. כשנתקיימה הסמוכין בארץ, הוא איפשר לסמוכים ההם שישפטו בארץ ובחוצה לארץ. אבל לא ידינו בדיני נפשות אלא בארץ אלא אם כן היה בית הבחירה עומד. כמו שבארנו בפתיחת המאמר. עוד שם וכן דיני נפשות אין דנין בהם אלא בזמן שבית המקדש קיים. ולשון מכילתא, מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית, ת"ל (שמות כ"א) מעם מזבחי תקחנו למות, אם יש לך בית אתה ממית ואם לאו אי אתה ממית. עוד יתבאר זה בסמוך. וממה שכתב ז"ל שישפטו בארץ ובחוצה לארץ אינו כנגד מה שכתב בפי' המשנה פרק עד כמה (בכורות פ"ד משנה ד') שאמר ואם נטל רשות מראש ישיבה של ארץ ישראל לבד, אותו הרשות מועיל לו לארץ ישראל לבד, לא בחוצה לארץ. דהכא סמיכה והתם נטילת רשות לחוד. כתב ז"ל הלכות סנהדרין פרק ד', (הלכה ו') בכל ארץ ישראל שהחזיקו עולי מצרים ראויה לסמוך. גם מזה ראיה שהסמיכה היא היום.
ואי אמר אקבעו לי זמנא לדינא בארץ ישראל מקבעינן להו, ואי לא אזל משמתינן ליה. בין כך ובין כך משמתינן ליה, דאמרינן ליה לסלוקי הזיקא מביתיה מדרבי נתן. פרש"י ז"ל וכו'... [וכן פסק הר"מ ז"ל, כתבנוהו למטה בסמוך] כל זה יורה שהסמיכה היא היום. אם כן נראה שדייני ארץ ישראל הוא שיהיו סמוכים כלומר (שיהיה) [אלו שיש] להם זה היכולת. וכן נראה מדברי הר"ם ז"ל סנהדרין פ"ד (הלכה ו') וכבר זכרנוהו למעלה. ובפי' המשנה פרק עד כמה כתב ז"ל כל דיין שראוי לו לדון שנתן לו ראש ישיבה שבארץ ישראל רשות דן דיני קנסות, וכבר זכרנוהו פרק י"א.
<h2>דף כ:</h2>
ספרי, שלש בריתות כרת הב"ה עם ישראל אחד בחורב ואחד בערבות מואב ואחד בהר גריזים והר עיבל. ובתוספתא (סוטה פ"ח ה"ז) רבי שמעון מוציא הר גריזים והר עיבל ומביא אוהל מועד. וכן פרק כהן גדול שלש מצות נצטוו בכניסתן לארץ, להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם בית הבחירה.
<h2>דף כה:</h2>
מסכת בבא קמא פי' מרובה (ע"ט ב') אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. [וכו']... ומגדל דהכא (אולי צ"ל "לאו") היינו רועה, ומ"ה פר' זה בורר איכא חילוק בלשון. דאמרי' התם (סנהדרין כ"ה ב') אמר רבא רועים שאמרו אחד רועי בהמה דקה ואחד רועי בהמה גסה. ומקשה, והא אמר רבא רועי בהמה דקה בארץ ישראל פסול, בחוצה לארץ כשר. רועי בהמה גסה, בין בארץ ישראל ובין בחוצה לארץ כשרין. ומשני, ההוא במגדלי איתמר, כלומר, מגדל בהמה דקה בארץ ישראל פסול ובחוצה לארץ כשר, ובגסה, אפילו בארץ כשר ומותר. אבל רועה, בין בדקה בין בגסה בין בארץ בין בחוצה לארץ פסול משום חשש גזל. אם כן מגדל דהכא היינו משהה בביתו, וכדאמרי' שאלו תלמידיו את ר"ג מהו לגדל, אמר להם מותר. והא אנן תנן אין מגדלין, אלא הכי בעו מיניה, מהו לשהות, א"ל מותר ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא קשורה בכרעי המטה. נמצא שדין הדקה, שאין מגדלין, כלומר, אין משהין אלא שלשים יום לרגל או למשתה בנו. ובזה הסכים ההיא דפרק זה בורר עם ההיא דפרק מרובה. אבל בגסה משמע מההיא דזה בורר שאין מרעין, שלא הכשיר אלא מגדל, וכשר שלו הוא מותר גם כן, ופסול אסור. ומההיא דמרובה משמע לן שרועין, דבגסה לא גזרו. והלכה כההיא דמרובה דתנא בתוספתא דמס' שביעית פרק ג' (הלכה ז') כותיה.
<h2>דף לח:</h2>
וכן פרק דרישה וחקירה על אדם הראשון ראשו מארץ ישראל לפי שהיא חשובה מכל הארצות.
<h2>דף עד.</h2>
מכילתא (שמות כ') לאוהבי זה אברהם וכיוצא בו, ולשומרי מצותי אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצותי אלו שהן יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות. מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני, מה לך יוצא לישרף על שקראתי בתורה, מה לך יוצא ליצלב על שאכלתי את המצה, מה לך לוקה מאפרגל על שנטלתי את הלולב. ואומר (זכריה י"ג ו') אשר הכתי בית מאהבי, המכות הללו גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים. נמצא לפי רבי נתן, האהבה היא מסירת הנפש על המצות או על ישיבת ארץ ישראל. והכתוב ודאי על ע"ז כי בה נתחייבנו ביהרג ואל יעבור בכל הזמנים לעולם, אבל הרחיב הענין לכל המצות לפי שבשעת השמד אנו נהרגין על כלם, וכדאיתא פרק בן סורר (סנהדרין ע"ד א') דבשעת השמד בפרהסיא אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. מאי מצוה קלה, אמר רבא בר יצחק אפילו ערקתא דמסנא. פי' אם אמר לו הגוי עשה רצועות מנעלך כמונו אדומות, שאז היו רצועותם אדומות ושל ישראל שחורות כדי שלא ילבשו מלבוש הנכרי. ופרהסיא אין פחות מעשרה בני אדם. ונראה כי שומרי מצותי הוא על היושבים בארץ ישראל מפני שטעונה הרבה מצות מזולתה. וכן אמרו ז"ל סוף מסכת כתובות (ק"י ב') כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר (ויקרא כ"ה ל"ח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלדים. ופי' אבא מורי ז"ל ה"ה, שהרי ארץ ישראל נקרא נחלת הש"ם וכמו שכתוב (שמואל א' כ"ו כ') בנחלת הש"ם, ובירמיה (ט"ז י"ח) על חללם את ארצם בנבלת שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי. וכן (ויקרא כ"ה כ"ג) כי לי הארץ. וכתוב (דברים י"א י"ב) עיני יי אלהיך בה, כלומר שזאת הארץ מיוחדת לבורא י"ת מושגחת ומושקפת לטובה בפרט ותמיד, בהשגחה מוספת על השגחתו יתעלה בכלל הארץ כלה, שבאותה השגחה אמר (זכריה ד' י') עיני יי' המה משוטטות בכל הארץ. וכמו שהחסיד מושגח במינו בפרט כמו שכתוב (משלי ח' כ"א) להנחיל אוהבי יש, ואומר (תהלים ל"ד י"ז) עיני יי' אל צדיקים, וכן רבות רעות צדיק, ואומר (שמואל א' ב' ט') רגלי חסידיו ישמור. ואין הענין כן בחוצה לארץ. וגם היא ארץ מיוחדת לנבואה, וזכרון תאריך נבואת יחזקאל יוכיח, והוא על דרך שאמרו מסכת בבא בתרא פרק קמא (ט"ו א') אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ותרי עשר ודניאל ומגילת אסתר. וכתבו המפרשים ז"ל דמ"ה לא כתבו יחזקאל משום דלא נתנה נבואה ליכתב בחוצה לארץ ובאו אנשי כנסת הגדולה וכתבוה לאחר שבאו לארץ. כתב רש"י ז"ל בפי' המקרא (יונה א' ג') לברוח תרשישה, ים ששמו תרשיש שהיא בחוצה לארץ, אמר אברח לשם שאין השכינה שורה בחוצה לארץ. בראש ספר יחזקאל פרש"י ז"ל היה היה דבר יי, אמרו רבותינו שהיה כבר, לפי שאין השכינה שורה בחוצה לארץ, אלא על ידי ששרתה שכינה עליו תחלה בארץ. מסכת תענית פרק קמא (י' א') ארץ ישראל הב"ה משקה אותה בעצמו וכל העולם כלו על ידי השליח. שנאמר (איוב ה' י') הנותן מטר על פני ארץ ושולח וגו'. ארץ ישראל שותה מי גשמים וכל העולם מי תמצית, ארץ ישראל שותה תחלה ולבסוף כל העולם. וכן המתרגם תרגם פני ארץ ארץ ישראל וחוצות חוצה לארץ, דיהיב מטרא על פני ארעא דישראל ומשדר מיא על אפי מחוזי עממיא ע"כ. והרמב"ן ז"ל כתב (בראשית כ"ד ג') אלהי השמים ואלהי הארץ, הב"ה יקרא אלהי ארץ ישראל כדכתיב (מלכים ב' י"ז) כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ, וכתיב (דהי"ב ל"ב י"ט) וידברו על אלהי ירושלם כעל אלהי עמי הארץ.
<h2>דף קי:</h2>
מסכת סנהדרין פרק חלק ת"ר עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, ועשרת השבטים הללו הם שהגלם סנחריב וכמו שנזכר בסוף ספר מלכים. פרש"י ז"ל אין להם חלק לעולם הבא, היינו לימות המשיח, שלא יקבצם עם שאר גליות לפי שספרו בגנותה של ארץ ישראל. וכדאיתא התם (צ"ד א'), כי מטו לשוש אמרו שויא, כי מטו עלמין אמרו כעלמין, כי מטו לשוש רדי אמרו על חד תרי. רבי אומר אלו ואלו יש להם חלק לעוה"ב. שנאמר (ישעיה כ"ז י"ג), והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכו'. אשור, אלו עשרת השבטים. והנדחים בארץ מצרים אלו דור המדבר. אלו ואלו והשתחוו לה' בהר הקדש. עוד באותו פרק על סנחריב שהיה אחד משמונה שבשמותיו אסנפר. אמר רבי מפני מה זכה אותו רשע ליקרות אסנפר רבא ויקירא, מפני שלא ספר בגנותה של ארץ ישראל. שנאמר (מלכים ב' י"ח) ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש. ואמרינן במסכת סוטה פרק אלו נאמרים בכל לשון (ל"ד ב') ויחפרו לנו את הארץ (דברים א' כ"ד) אמר רבי חייא לבושתה של ארץ ישראל נתכוונו. כתיב הכא ויחפרו, וכתיב התם (ישעיה כ"ד כ"ג) וחפרה הלבנה ובושה החמה. מסכת מגלה פרק קמא (י"ד ב') ומסכת ערכין בסיפא (ל"ג א'), אלא אמר רבי [יוחנן], ירמיה החזירן ויאשיהו מלך עליהם וכו'. הביא רש"י ז"ל בתחלת ספר ירמיה, ואם יקשה, מאחר שירמיה התנבא מי"ג ליאשיהו, למה שלח יאשיהו חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור אל חולדה הנביאה, מלמד שלא היה שם, שהלך להחזיר עשרת השבטים בתשובה. ועוד הביא למטה (ירמיה ג' י"ב) הלוך וקראת, כאן צוהו לילך ולהחזיר עשרת השבטים.
